מידע טכני מגנטים

מגנטים מייצרים שדה מגנטי קבוע. בתוך הגבולות של המגנט, חלקיקים מיקרוסקופיים שאנו קוראים domains מסודרים בהתאם לכיוון המגנוט (הערה – הדבר נכון למגנט אנאיזוטרופי, אבל מדובר ברובם של המגנטים לשימוש מסחרי). התנועה התת אטומית של אלקטרונים במגנט קבוע (בשל הסידור הזה) יוצרת או מסבירה את היווצרות השדה המגנטי. בחומר שאינו מגנטי, החלקיקים מסודרים בצורה אקראית. סידור החלקיקים במגנט מושג על ידי תהליך הייצור בעזרת סלילים מגנטיים שמופעלים על החומר המגנטי. החלקיקים למעשה הינם אזורים מגנטיים שכל אחד מהם בעל קוטביות דומה למגנט כולו. זו גם הסיבה שמגנטים איזוטרפיים חלשים יותר, כיוון שסידור החלקיקים בכיוון אחד מגביר את אפקט המגנטיות ואילו חלקיקים בכיוונים שונים מחלישים את השדה המגנטי אחד של השני. על מנת לקבל את מלא הכוח האפשרי ממגנט מסויים, יש למגנט אותו לרוויה. חומרים שונים נדרשים בכמות אנרגיה שונה על מנת להגיע למגנוט לרוויה (ולסידור מלא של כל החלקיקים לכיוון אחיד). באופן כללי, אלניקו נדרש 3,000 עד 8,000 אורסטד (Oe) מגנטים קרמיים, 10,000 עד 14,000 אורסטד ומגנטי ניאודימיום וסמריום קובאלט 20,000 ועד ליותר מ- 50,000 אורסטד על מנת להיות ממוגנטים לרוויה.
יש חשיבות רבה במגנוט של מגנטים לשימוש בתעשייה לרוויה. כמובן מחד, על מנת לקבל שדה מגנטי מקסימאלי, אך במיוחד על מנת לעשות אותו עמיד יותר בפני דה מגנוט. מגנט שאינו ממוגנט לרוויה מועד יותר לדה מגנוט, הן כתוצאה מהליכים פנימיים והן מהשפעה חיצונית. לכן, גם במקרה בו נדרש שימוש במגנט לא רווי, יש למגנט אותו לרוויה תחילה ובתהליך נוסף לגרוע מרמת המגנוט.